יום שלישי, 8 באוגוסט 2017

התרגיל של TheMarker, על הפיקוח על הביטוח ועל פוליסות ביטוח לרכב

לפני כשנה - ביולי 2016 - נכנסו לתוקף תקנות של הפיקוח על הביטוח המחייבות את חברות הביטוח לקיים הפרדה בין פוליסות הרכב הבסיסיות שהן מוכרות, ובין תוספות שנלוות עליהן - כגון שרותי דרך וגרירה, רכב חלופי וכיסוי שבר שמשות.
כעת, בחלוף שנה, נערכה ביקורת לראות מה והאם הועילו חכמים בתקנתן - ביקורת עליה מדווחת הכתבה הזאת, נשואת הפוסט הנוכחי.

הכתבה חוטאת בכמעט כל אספקט שהוא,  אתחיל בתוכן ואמשיך לגרפיקה:

תוכן:

הכותרת מלמדת אותנו כי חברות הביטוח "בניגוד לחוק" מייקרות לנו את הפוליסות. המדובר על מספר "תרגילים" שחברות ביטוח עשו בעקבות ההוראות החדשות של הפיקוח על הבנקים:

  • שיווק כתבי שירות כחלק אינטגרלי מפוליסת הביטוח ללא אפשרות של המבוטח לרכוש את הפוליסה ללא כתבי השירות.
  • חברות הביטוח מפחיתות את עמלת הסוכן בגין מכירת פוליסת ביטוח כאשר הוא משווק את הפוליסה ללא כתבי שירות המוצעים על ידיהן.
  • חברות הביטוח מחזיקות שני ביטוחי רכב, האחד ללא כתבי שרות והשני כולל כתבי השרות. אבל הן מעניקות הנחה רק למי שרוכש את הפוליסה עם כתב השרות
האם התרגילים האלו תומכים בכותרת? ממש לא.

ראשית - קצת קטנוני - אבל מדובר על הנחיות רשות רגולטורית, שחובה לקיים על פי חוק. לא חוק, כפי שנכתב בכותרת.

אבל מעבר לקטנוניות, שתי הערות לגופן של התרגילים:

  1.  רק התרגיל הראשון מנוגד להנחיות. שאר התרגילים אינם חורגים מהנחיות הרשות (המצורפות לפוסט זה).
  2.  כל התרגילים האלו דווקא מוזילים את עלות הפוליסה. רכישת ביטוח וכתב שירות באופן אינטגרלי זולה יותר מאשר בעסקה של פוליסה+כתב שירות מאותה חברה, עמלת הסוכן היקרה יותר תביא בסופו של דבר לייקור הפוליסה, וכך גם נתינת ההנחה מוזילה בצורה ליניארית את העלות לצרכן.




אבל הבעייה היא לא רק בתוכן, אלא גם בהצגתו - ואתייחס לגרף היפה הזה:


כאמור, הכתבה מנסה להסביר לנו שהמפקחת על הביטוח גילתה כי יקר יותר לקנות פוליסה בצמוד לכתב שירות (הירוק בגרף), מאשר לקנות פוליסה וכתב שירות בנפרד (הגרפים האדומים).

בהתאם לכך, הכתבה מציגה בפנינו איור בו אנו למדים כי העלות ב"שיטה הירוקה" נסכמת ב-2800 ש"ח, בעוד ש"בשיטה האדומה", כאשר רוכשים כתב שירות בנפרד, העלות הינה 2400 ש"ח בלבד - והנה הוכחה הטענה כי קניית ירוקה, קניית פוליסה יחד עם כתב שירות, מייקרת את הפוליסה.

כיצד זה ייתכן - הרי בדיוק הסברתי שהתרגילים דווקא מורידים את עלות הפוליסה באותה חברה?

בעבר כבר התייחסתי לתרגילים ויזואליים בהארץ (למשל פה) וקשיי העתק הדבק בTheMarker (פה) - וכאן אנו רואים את שני הדברים גם יחד.

איור זה הינו למעשה העתקה של תרחיש דמיוני שמתואר בדו"ח המפקחת על הביטוח, אבל רק כמעט נאמן למקור (ראו במסמך את המקור).

בעוד שבמקור עלות ההנחה של הפוליסה מקבלת ערך שלילי - מכיוון שהיא מבטאת הנחה ולא עלות - באיור היפה הזה ההנחה מקבלת עלות חיובית - 300 ש"ח תוספת עלות לשיטה הירוקה.

הנה קיבלנו עלות יקרה יותר בשיטה הירוקה מאשר בשיטה האדומה. מ.ש.ל.

אם שרדתם עד כאן, אתם שואלים את עצמכם - אז מה הפריע למפקחת? התשובה ברורה, אסביר.

המפקחת מנסה להקל על כניסת שחקנים חדשים לשוק כתבי השירות, והוזלת השירותים הנילווים. היא אינה עוסקת בהוזלת הפוליסות - כפי שנכתב לאורך הכתבה, אלה בהוזלת כתבי השירות.

את זה לא הבינו בTheMarker.



יום ראשון, 9 ביולי 2017

על סיקור משפטי באתר חדשותי

הפעם אתייחס לסקירה משפטית במדור המשפטי של Ynet (קישור).
בסקירה אנו למדים על פסק דין בעניין תביעת יחיד מביטוח לאומי להכרה בתאונת עבודה שהתרחשה לו לטענתו.

בסקירה שכזו, במדור שכזה, לא תמיד ברור האם הדגש הוא על התיאור המשפטי, או על הדיווח העיתונאי, החדשותי - ולכותב שמורה הזכות לנתב את מה שהוא כותב לאחד מצדדים אלו.

סיקור זה כשל בשני הצדדים.

מהצד המשפטי: מקריאת הכתבה - וכפי שנתין להתרשם גם מהכותרת ותת הכותרת המצורפת - ניתן להתרשם כי הביטוח הלאומי ניסה לפעול ב"שיטת מצליח". רק עיון בפסק הדין מראה כי המקרה כלל אינו פשוט משפטית - אין תלושי משכורת בנמצא, אין הסכם עבודה, אין תיעוד על תשלום משכורות, יש בלגן שלם מבחינת "זהות המעסיק" - כל הדברים האלו הינם דברים שמהותיים לצורך קביעת ההכרה של ביטוח לאומי במקרה כתאונת עבודה.
בדיוק בשביל מקרים שכאלו קיים בית משפט.

עובדות אלו משתקפות היטב בפסק הדין, אך לא בכתבה.


מהבחינה העיתונאית הפספוס הוא גדול הרבה יותר.

במקרה המדובר אין חולק על כך שלאורך השנים התובע עבד (בין אם כשכיר ובין אם כעצמאי) ולא שילם דמי ביטוח לאומי, ולא יהיה מופרך להניח לפי המציאות המתוארת בפסק הדין שחמק גם מחובות אחרות כגון מס הכנסה/מע"מ.
משפטית זה Non-issue מכיוון גם מי שלא משלם את דמי הביטוח הלאומי - בהינתן שהוא חייב לשלם - מבוטח.
אבל האם גם חדשותית זה לא רלוונטי? עד שמקרה כזה מדווח בYnet, לא היה שווה להגדיל מעט את מסגרת החשיפה מעבר לסוגיה המשפטית וללמדנו על המצב בכללותו?
חבל.

יחד עם זאת - יש לציין לשבח את ההפנייה לפסק הדין.

נ.ב: מעבר לפספוס -תת הכותרת פשוט שגוייה. הוא לא טכנאי גז. אליבא דפסק הדין הוא לא מוסך כטכנאי, והוא הגדיר עצמו רק כ"עוזר טכנאי" הצמוד לטכנאי אחר.

על מה שכלול ועל מה שלא כלול בהכל כלול

מהון להון, נתקלתי באייטם המצורף - מתוך תוכניתה של סיוון כהן "הכל כלול", בערוץ 10.

אייטם ארוך המתאר את פועלו/מעלליו של עו"ד ברק כהן, את התקרית שלו למול השרה רגב, ואת הסנקציה שהפעילה כנגדו ועדת האתיקה של בעקבות התקרית הזו.

ואני רק תוהה - למה החליטו בתוכנית שהטריגר להשעיית  רשיונו היה התקרית למול השרה רגב, ולא פועלו כנגד הבנקאים?

מספיק רפרוף קל באינטרנט לגלות שהחלטת ועדת האתיקה לא נבעה  מפרשיית רגב (קישור לדוגמה).

את האמת, אין לי תשובה טובה.
מצפייה בכתבה, די ניכר בעייני שזה שיתוף פעולה מכוון בין שני הכהנים במרקע, אתם הקוראים מוזמנים להציע הצעות לסיבת הדבר.





יום חמישי, 22 ביוני 2017

תבע 681 שח וקיבל 100,000 - האומנם?

כותרת גדולה הופיע ה לפני זמן מה בדה מרקר ובאתר האם שלו, הארץ.
הכותרת סיפרה את הבלתי יאומן - סכום הפשרה במקרה פיטורין היה גדול כמעט פי 150 מהסכום אותו לכאורה המפוטר יכל היה לקבל בהכרעת דין.

אז כיצד ייתכן שמעביד מזיק את העובד בסכום נמוך ומחוייב לשלם כל כך הרבה יותר?
התשובה, מסתבר - פשוטה לגמרי.

הסעיף של ה681 שח הינו סעיף זניח בתביעת העובד - אך את זה זוכה לקרוא רק מי שצולל לכתבה.

רק מי שצולל לכתבה לומד לדעת כי נתבעו בתיק זה גם תשלומי שכר שעות נוספות שלא שולמו במשך 4 שנים.
בחישוב מהיר יוצא כי פיצוי בסך 100000 משקף כ80 ש"ח ליום עבודה.

מכיוון שהסכום הכולל מגלם כנראה גם פיצוי בשל זכויות סוציאלית כאלו או אחרות, הוצאות משפט ועוד (וכן, גם 681 שח הפרשי תגמול מילואים) - הרי שמדובר אפילו על פחות מ80 שח ליום עבודה פיצוי עבור שעות נוספות - סכום סביר בהחלט.

אז האם הכותרת משקרת? ממש לא.
בכותרת לא נאמר שהעובד תבע 681 שח, רק שהמעביד סירב לשלם אותם. הכותרת לא מציינת מה עוד המעביד סירב לשלם.

דוגמא קלאסית לאמירת אמת והצגת שקר.

יום שלישי, 13 ביוני 2017

תובנות בעקבות פרשת גלית נקש, לאור החלטת מועצת העיתונות


לפני מספר ימים פרסמתי בפוסט נפרד את ההכרעה שניתנה על ידי בית הדין לאתיקה שעל ידי מועצת העיתונות בפרשת גלית נקש (לאלו שלא מכירים את פרטי הפרשה ראו את הסיקור הראשוני פה, ואת הכרעת בית הדין פה).


תגובתם הראשונה של אנשים השומעים על כך שהגשתי תלונה למועצת העיתונות בפרשה מגיבים בפליאה, מה אכפת לי מהנושא האיזוטרי הזה? מי בכלל שמע על המקרה? מה חשיבותו?

אנסה להסביר מדוע המקרה הזה חשוב לי.

ראשית, המקרה תפס לא מעט כותרות. הוא פורסם לראשונה Ynet , אך המקרה דווח, גם בNRG, מעריב און ליין, גלי צה"ל ישראל היום, ועוד.
מעבר לסיקור העובדתי - הפרשייה קיבלה סיקור נרחב ואוהד גם בתוכנית "עושים צהריים" בהנחיית יעל דן, בה התראיין אחד מבני המשפחה - כך שהפרשה אומנם קטנה, אך תפסה נפח גדול.

אך לא זה היה הגורם העיקרי לעיסוק שלי בפרשה.

העניין העיקרי בפרשה הזו הינו הבולטות של העיתונאות הרעה, כפי שבאה לידי ביטוי במקרה זה.

למרות שלאורך כל הכתבות לא נאמרה מילה אחת של שקר - התמונה שהצטיירה הייתה רחוקה מאוד מהמציאות - וזו נקודה שחשוב היה לי להבהיר בתלונתי - אי אמירת כל האמת הינו שקר מלא. אני שמח שבית הדין קיבל את העמדה הזאת במלואה - כפי שמתחייב על פי תקנון האתיקה, וגם על פי השכל הישר.

בפרשה זו שזורים מספר בעיות נוספות המאפיינות את מפת התקשורת, היכולות ללמד אותנו מן הפרט אל הכלל - על חלקים נרחבים בתקשורת:

ראשית, אצביע על הבעיות בפרשה בשלב הראשוני - עד לפנייתי למערכת:

  1. העמדת הסיפור האנושי למול הבירוקרטיה: פעמים רבות מדי הסיפור העיתונאי מתמקד בסיפור האנושי הקשה, תוך המעטת החשיבות במערך בירוקרטי תקין. למרות שבשכל אנו מבינים את חשיבות התקינות הבירוקרטית, אנו נוטים לזלזל בה. עובדה זו נכונה פי כמה וכמה כאשר למול הבירוקרטיה עומד מקרה אנושי שליבנו יוצא אליו. מקרים כאלו אנו רואים לרוב ומאוד קשה לעיתים להגדיר אותן משפטית ככאלו שחצו את הקו מהבחינה האתי. אציין מקרה קיצון שכזה בו טיפלתי בעבר באחד מרשתות הרדיו (לא פורסם בבלוג, הטיפול היה למול נציב תלונות ברשות השידור). במקרה זה, לאחר הצגת הסיפור האנושי כלשהו הועלתה לשידור לצורך מתן התגובה פקידה מאחד ממשרדי הממשלה, לאחר שהשדרנית הכתירה אותה בתואר המכובד "גברת בירוקרטיה".
  2. בכתבות השונות ניתן לראות פסקאות שלמות שהינן העתק-הדבק מכתבות קודמות בפרשה. באמצעות שיטה זו ניתן לייצר לכאורה "כתבות עומק" המכילות טקסט ומידע רב, אך המידע לא תמיד עדכני עדיין. במקרה דנן, בכתבות מאוחרות הובאו טענות ומידעים שכבר נסתרו על ידי נקש עצמה בבית המשפט. בעבר כבר התייחסתי לבעייה זו מספר פעמים, ראו למשל בפוסט "מה שיכול להסתתר מאחורי תמונה תמימה
  3. אי הצגת הסיפור השלם: בפרשיית גלית נקש בחרו Ynet שלא לפרסם עובדות מהותיות. בראש ובראשונה כמובן העובדה שלא פורסמו תוצאות בדיקת הרקמות, אך לא רק. חלק אחר מהעובדות פורסמו רק לפעמים, כאשר הן שירתו את הקו של הכתבה - ואדגים: גלית נקש הצהירה בבית המשפט כי במידה ובדיקת הרקמות לא תאשר את היותה אם התינוקת הרי שהיא מסכימה לגירוש הילדה ללא הליך נוסף. עובדה זו סוקרה בהרחבה לפני ביצוע הבדיקה, כאשר אמירה בוטחת שכזו מוסיפה נופך אמינות לטענתה. לאחר שהגיעו תוצאות הבדיקה, כאשר נקש כבר לא עמדה מאחורי אמירתה זו - טענתה זו כבר לא סוקרה - ואף הושמטה מקטעי ההעתק הדבק שנעשו - זאת למרות שהערך העיתונאי של אמירה זו גדל לאין ערוך בהשוואה לתחילת הפרשה - כאשר נקש מסרבת לבצע את התחייבותה בפני בית המשפט.
  4. ה"מייל האדום": מערכות התקשורת, מתוך מאמץ לקבל סיפורים, מבקשים מהציבור לפנות אליהם במה שנקרא Ynet , "המייל האדום". הבעייתיות במוצר זה היא שהמערכות מקבלות סיפור מעובד חד צדדית ובצורה מוטה. יש צורך בכח רצון אדיר לקבל כתבה מעובדת ולעצור את פירסומה עד לבדיקת העובדות המלאות, כח רצון שלמערכות התקשורת אין אינטרס לפתח. מקרה שכזה כבר סיקרתי בפוסט "הכתבת של גלובס בלבלה אפילו את העורך!" - מקרה בו הסיפור המעובד על ידי הפונה (והכתב התורן) הצליח לגרום לעורך לתת לכתבה כותרת שגוייה.
שנית, הטיפול של המערכת לאחר תלונתי:

הכשלים שצויינו לעיל הינם כשלים שבעיקרם נובעים מעבודה לא מקצועית/רדיפה אחרי תפוקה עיתונאית. בעיות שכאלו אמורות להיפתר במקרים בהן הם מתגלות, לפחות בדיעבד - אך לא כך קורה.

הכתבות פורסמו באוגוסט 2017 - נכון לכתיבת שורות אלו, הכתבות טרם הורדו מהאתר/תוקנו.
פניותיי למערכת כלל לא נענו.

תגובת המערכת, שניתנה למועצת העיתונות על ידי עו"ד - הייתה מופרכת. הטענה לחיסיון התעלמה מכך שהם עצמם פירסמו את הפרשה.
את אי המענה לפניותיי הסבירו בטענת החיסיון - כאשר גם לטענתם יכלו לענות לי ולו בצורה לקונית כי "אין בידם לענות לגופם של דברים עקב חיסיון".

לדיון עצמו הם לא טרחו לשלוח נציג מכיוון ש"אנו בטוחים שתדחו את התלונה המופרכת גם ללא נציג מטעמנו", כפי שאמרו לחבר בית הדין. כל בר דעת - ובוודאי עוה"ד של Ynet שכתב כך מבין שלדיון משפטי מגיעים גם כאשר בטוחים בתוצאה. 
למעשה - מכיוון שתלונתי צלחה מספר בדיקות טרם הגעתה לבית הדין - עצם קיום הדיון מצביע על התיכנות של הכרעה לטובתי, ולכן תגובת Ynet אינה מעידה על ביטחונם בתוצאה, תגובתם מעידה על זלזולם בהליך.

זה המקום לציין לשבח את הכרעת בית בית הדין. בית הדין הכריע כי על Ynet לפרסם כתבת תיקון בנוסח שנקבע - ויחד עם החלטה זו נכתב כי "...היה ו-Ynet יבחרו שלא לפעול כפי הנחיתנו אנו מורים לכלל החברים במועצת העיתונות לפרסם את הכתבה האמורה...".
זוהי שיטה מעניינת לגרום לYnet  לקיםי את הכרעת הדין - מעניין האם היא תצלח.

יום חמישי, 8 ביוני 2017

החלטת מועצת העיתונות בעניין פרשת גלית נקש

באוגוסט-ספטמבר פרסמתי מספר פוסטים בעניין הדיווח של YNET בפרשת גלית נקש (קישור לפוסט הראשון בעניין).

כפי שפירסמתי פה, בעקבות אי קבלת תגובה מ-YNET הגשתי קובלנה למועצת העיתונות, וכעת אני שמח לדווח על פסק הדין של בית הדין לאתיקה, שקיבל את טענותיי.

לקריאת פסק הדין המלא יש לגלול לתחתית העמוד


תקציר פסק הדין:

  • בית הדין קיבל את טענותיי והכריע כי הכתבות הביאו לקורא "חלקי אמיתות אשר מביאים בכללם לפרסום שאינו מדויק, מטעה ומסלף", בניגוד לתקנון האתיקה.
  • בית הדין דחה את טענת YNET בדבר חיסיון לכאורה שמנע מהם לפרסם את העובדות שלא פורסמו. בתי הדין קיבל את טענתי כי מלכתחילה לא היה חיסיון, אומנם "ייתכן ויש בסיס לטענת YNET כי ביום הפרסום... סברו כי פרטי הדיון חסויים", אך טענה זו רלוונטית רק לפרסומים הראשונים. 
  • בית הדין קבע כי YNET הפרו את החיסיון (כפי שנטען על ידי YNET) בעצם פרסום הפרטים שכן פורסמו (בפרסומים הראשונים). למעשה, YNET הורשעו בסעיף זה על סמך תגובתם שלהם, תגובה בה טענו לחיסיון - סעיף זה לא נכלל בתלונה שלי.
  • בית הדין קבע נחרצות כי "אם סבר YNET כי ההחלטה חסויה - אסור היה לו לדווח אודותיה. משעה שבחר לדווח אודותיה חרף החיסיון  - מוטלת עליו החובה לוודא כי הדיווח מדוייק" (ההדגשה במקור)
  • בית הדין פסק כי המדובר בעבירה הנמצאת ברף הנמוך של עבירות אתיות, ועל כן ראויה לענישה ברף תואם. YNET ננזפו, והוכרע כי יפרסמו למשך יום בעמוד הראשי נוסח שנקבע, המפרט את החלחטת בית הדין (ניתן לקרוא את הנוסח בקובץ המצורף).
  • לסיום, בית הדין התייחס לעובדה כי YNET בחרו שלא להתייצב לדיון וכתב בין היתר כי "התייצבות זו תשקף את הכבוד אשר רוכש גוף התקשורת או הכתב לחובות האתיות המוטלות על ציבור העיתונאים...". אני אוסיף ואומר שאי התייצבות מלמדת על חוסר הכבוד לחובות האתיות.


בהמשך אתייחס לפרשה במובנה הרחב יותר - אעמוד על הבעיות הקיימות בתקשורת כפי שבאות לידי ביטוי במקרה זה, ומדוע זה מקרה "לדוגמא", למרות שהעבירה האתית הינה ברף הנמוך בלבד.

כעת, נחכה לראות האם YNET יקיימו את פסק הדין.



יום חמישי, 1 ביוני 2017

ניתוח משפטי מזעזע באתר מידה

תחת הכותרת  "רכוש פרטי בן 170 שנה? הצחקתם את ממשלת צרפת" (קישור) מתאר מיכאל דבורין כיצד ממשלת צרפת מחרימה בכח כתבי יד מקוריים של אחד מגדולי סופרי צרפת, להלן vאמלוק:
הסופר הידוע פרנסואה רנה דה־שאטובריאן הפקיד את כתב היד של זכורונותיו בידי נוטריון, ונפטר כעבור שנה.
לאחר כ-170 שנה צאצא הנוטריון, שהוא בעל המשרד כיום, מחליט שנמאס לו לשמור כתבי יד ללא דורש, ומבקש למכור את כתב היד - המוערך בשווי של כחצי מיליון דולר - במכירה פומבית.
התביעה הצרפתית מתערבת, בית המשפט מונע את המכירה ומחייב
את הנוטריון בהוצאות משפט.
קראו את כותרת המשנה של הכתבה - ממש לקרוא ולא להאמין - הכיצד אחת הדמוקרטיות הראשונות בעולם נוהגת כך?!
כיצד ייתכן שממשלת צרפת אינה מכבדת את זכות הקניין הקיימת בידי המוכר מזה 170 שנה?

כמובן שזה ממש "לא להאמין", ואכן לא האמנתי.
מקריאה בין השורות, תוך הסתייעות בכתבה בעניין שפורסמה בBBC (קישור), אתאר את אותו הסיפור במילים שונות.

לפני כ-170 שנה הפקיד הסופר הידוע את כתב היד בנאמנות שנשמרה לאורך השנים. לאחרונה - לאור סיסכוך ירושה בין יורשי הסופר ולאור הערכת השווי הגדולה של כתבי היד החליט הנוטריון - שאשתו משתייכת לאחד הענפים של יורשי הסופר - למכור את כתב היד על דעת עצמו, תוך נישול שאר חלקי המשפחה מרכושם.
המוכר ניסה להצדיק החלטתו בכך שהרכוש הינו "רכוש נטוש", למרות שזהות הטוענים לירושה ידועה.
רק ברגע האחרון, לאור התערבות מערכת החוק הצרפתית, נמנעה המכירה שהייתה מותירה את הטוענים לירושה בחוסר כל - זאת עד לקבלת החלטה בדבר זהות היורש החוקי.

אזקק את הבעיות העובדתיות בכתבה (מעבר להטייה):

  1. בעוד לפי הכתבה/כותתר משמע כי כתבי היד הינם הרכוש הפרטי של הנוטריון מזה 170 שנה - אין חולק כי זה לא נכון. לפי הירושה והנטישה לכאורה של הרכוש, זה היה של הסופר.
  2. הכתבה משתמשת המונח "החרמה בכח" - הרכוש לא הוחרם-הולאם. הוא  פשוט מחכה להחלטה שיפוטית שתכריע לידי אילו ידיים פרטיות הוא יגיע - לאיזה יורש הוא יגיע.
למערכת מידה, אסיים בציטוט מתוך כתביו של הסופר, פרנסואה רנה דה שאטובריאן: "מי שמפחד להביע חרטה אינו קוטף כל פרי משגיאותיו" (מתוך ויקיציטוט).