יום שבת, 21 בדצמבר 2013

מי מדבר מגרונו של צה"ל?

לעיתים אני קורה כתבה ארוכה ומפורטת, ובסופה אני שואל את עצמי "מאיפה הוא הביא את כל המלל הזה?" כזו היא כתבתו של אמיר אורן מלפני ימים מספר (קישור וקובץ להורדה). 

בכתבתו הארוכה (מעל לאלף מילים) מנסה אמיר אורן להראות כי לפי בני גנץ יש צורך להגיע "להסדרי שלום וביטחון, שיביאו לסיום העימות שהעמים השכנים אסרו על ישראל", טקסט שכשלעצמו אינו ממש ברור
מרוב מלל קשה לשים לב - אך אין לדבר כל ביסוס שהוא בכתבה. 

רוב הכתבה בכלל עניינה תיאוריית יחיד של חוקרת מסויימת בדבר הרצון/אי הרצון של המדינה בכיבוש הגדה בזמן מלחמת ששת הימים. דיון מעניין, אך לא רלוונטי - גם באם נחליט לקבל כל תיאוריית יחיד כאמת מוחלטת. 

הוא ממשיך באמירות נוספות שלא זוקקות כל ביסוס שהוא, כדוגמת השימוש במטבע הלשון הכה שימושי "השאיפה הישראלית המסורתית היתה...". פתיחה במשפט שכזה מאפשרת לך לכתוב ככל העולה על דעתך - ללא כל צורך בביסוס. אחרי שכתבת את דעתך, תוכל לכתוב שזו למעשה דעתו של בני גנץ, כיום. שהרי מי הוא שיחלוק על השאיפה הישראלית המסורתית?

הנתון הרלוונטי היחיד הינו ציטוט של בכיר אמריקאי את גנץ בדבר היות המצב במזרח התיכון "הזדמנות אסטרטגית". ציטוט זה פותח  באמצעות "הנחה שהפיקוד הבכיר בצה"ל...", קביעת שאיפות מסורתיות, תיאוריות אקדמיות על מלחמת ששת הימים, וחוות דעת של "קצין בכיר שדיבר (!) עם גנץ", לכדי דעה מפורטת בעניין דעתו של גנץ בעניין סידורי הביטחון הנחוצים בבקעת הירדן לאחר הסכם קבע. די מדהים, לא?

היפה בעניין זו הכותרת "הוויכוח על הבקעה: מי משתיק את קולו של צה"ל?". תמציא רעיון ותשאל למה הוא לא נשמע...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה