יום שבת, 23 בנובמבר 2013

עוד על כסף למתנחלים

לפני שבוע קראתי את הכתבה של שאול אמסטרדמסקי מ"כלכליסט" שכותרתה "ועדת הכספים אישרה העברה של 50 מיליון שקל להתנחלויות" (קישור וקובץ). קצת הופתעתי מכך ש"המתנחלים" (שבפוסט קודם היו החטיבה להתיישבות, והפעם שינו את עורם לרשויות מקומיות שמעבר לקו הירוק) קיבלו פיצוי על הקפאת הבנייה שהייתה לפני מספר שנים. מה קרה שנזכרו פתאום? זאת ועוד - איך ייתכן שהם מקבלים פיצוי על זה למרות שכבר קיבלו על כך פיצויים בשנים קודמות ("זאת בהמשך לפיצויים על ההקפאה שכבר ניתנו להתנחלויות בשנתיים הקודמות"). זה פשוט מקומם. אז לקחתי נשימה ארוכה וחיכיתי כמה ימים, עת פורסמו הפרוטוקולים של ועדת הכספים, וקיבלתי תשובות בנוגע להחלטה, מה שכמובן מעלה שאלות בנוגע לכתבה.

מן המפורסמות הוא שכשמישהו פוגע באחר הוא צריך לשלם על כך - זה עיקרון יסוד בחברה מתוקנת. 

לדוגמה, כאשר שמעון בוזגלו קונה קרקע בתל אביב בעלת תב"ע המאפשרת לו לבנות שם בניין בעל חמש קומות, הוא יודע שבמקרה והמדינה תכריז על המקום כשמורת טבע, מה שיפגע בו, היא תפצה אותו. המדינה תצרך גם לפצות את שאר הניזוקים - כגון את עיריית תל אביב שתקבל פחות ארנונה. 
במקרה שלנו המדינה הכריזה על שטחי יו"ש כשמורת טבע למשך עשרה חודשים - דבר שיצר פגיעה כספית ברשויות. כאשר לפי חישובי האוצר, מדובר על פגיעה שנמשכת יותר משנה אחת. לכן, גם השנה על המדינה לפצות את הרשויות שניזוקו מהחלטת ממשלה. 

יודגש: שלא כפי שנכתב, אין מדובר על "פיצוי על עשרת חודשי הקפאת הבנייה בשנים 2009-2010", אלא על פיצוי בגין אובדן הכנסות בשנה האחרונה - וכמובן שעל זה לא ניתנו פיצויים בשנים קודמות.

אגב, גם נכים מקבלים מדי חודש קצבה למרות ש"כבר ניתנו להם פיצויים בחודשים קודמים", וגם זה בהחלט הגיוני.

אם אני חושב על משמעות הפרוטוקולים, בעצם לפני אמסטרדמסקי היו שתי אפשרויות:

  1. להתמקד בכתבה בהעברה תקציבית יחסית זניחה (50 מליון מתוך 1.7 מיליארד שח שהועברו באותה ישיבה של ועדת הכספים), שכבר ניתנה בשנים קודמות ואין בה כל חדש, שמגיעה לרשויות המקומיות ביש"ע
  2. לכתוב כתבת עומק על משמעותה הכלכלית של הקפאת בנייה, בכל מקום שהיא, לאור תוצאות ההקפאה ביש"ע.
הוא בחר באופציה הקלה והפופוליסטית. יפה.

יום ראשון, 17 בנובמבר 2013

יחסי ציבור או עיתונאות?

הבוקר פורסמו בשלל כלי תקשורת הידיעה על מבצע החילוץ של ניצב פריינטי, בו הציל ילדה מחטיפה.לדוגמא "מפקד מחוז י־ם הציל ילדה מחטיפה" בישראל היום, או "מפקד מחוז ירושלים חילץ ילדה שנחטפה בבאר שבע" באתר mako. בקריאת הכתבה מסתבר שגבר, שהיה בגילופין, התעמת עם אישה כלשהי על החזקת ילדה. אחרי שניצב פריינטי התערב, האישה ברחה והבעל לא משתף פעולה.

ואני תמה, במצב שכזה - כיצד בכלל יודעים שהגבר הינו האבא? שהאישה היא האמא?

גם אם נניח שהגענו לזיהוי שכזה - בואו נשחזר לרגע את הסיפור. האמא הטובה נאבקת על ילדתהּ, זועקת לעזרה והעזרה מגיעה. מה תעשה האמא? תודה לאביר שהגיע בדיוק בזמן או תברח? בסיפור שלנו היא ברחה. אז אולי היא זאת שניסתה לחטוף את הילדה, ולא הגבר? משהו פה אומר דרשני, ולא נדרש.

אבל אני זורם. הבה נניח שאכן האשה השנייה היא האמא. מדוע לאמא זכות גדולה יותר לילדה מאשר לאבא? מדוע כאשר כל הורה רוצה בילדתו האבהוא חוטף ואמא היא הנחטפת? מה קרה לשוויון?

אני לא בלש משטרתי אבל כאיש תקשורת ברור לי כי הכותרת הייתה צריכה להיות (בהנחה שמדובר על אב ואם) יותר בכיוון של "זוג הורים רבים על ילדתם". אבל זה קורה בעצם כל הזמן, אז מה החדשות פה?
הבעייה היא שהמסר העיקרי של דוברות המשטרה היה להוציא את הניצב כגיבור ולכן הדבר מוגדר כחטיפה, ומצד שני כתבי המשטרה רוצים עוד כתבה, לא כל כך מעניין אותם מה יהיה כתוב. בטח שלא כאשר הם מקבלים טקסט מוכן מדוברות המשטרה. חבל.

יום חמישי, 14 בנובמבר 2013

שינוי מושחת

באתר "הארץ" פורסמה כתבה תחת הכותרת "עקב זיכוי ליברמן: משרד המשפטים יקדם שינוי בהגדרת עבירות שחיתות" שנכתבה על ידי רויטל חובל (קישור לכתבה כאן. להורדת הקובץ לחץ כאן). לאור הכותרת ציפיתי לקרוא בכתבה על צעד כלשהו שמשרד המשפטים עשה - הגיש הצעת חוק, קול קורא, או אפילו רק הודעה לעיתונות. אבל מסתבר שבכתבה הארוכה אין מכל זה. מדובר על ראיון עם פרופ' קרמניצר ומני מזוז הדורשים לערוך שינוי בחוק, וזאת מכיוון שההגדרה הנוכחית לא הצליחה להכניס אף איש ציבור בכיר לכלא. אז מה בדיוק משרד המשפים מקדם? לא ברור.
הטיעון המרכזי סביבו נוסבת הכתבה הינה שהחוק לא די ברור, שכן הוא מכיל 27 מילים בלבד - ואך מתבקש היה שהן יופיעו במלואן בכתבה, כדי שנשתכנע. אבל הם לא. ההשערה שלי היא שהן לא מופיעות כי אז הכתבה תצטרך להתעמת מול השאלה "אז מה בעצם אתם מציעים?". ללא הציטוט, הצעת המרואיינים מוצעת בחלל ריק, ללא היכולת להבין האם יש תועלת מאחוריה. אבל בואו נעזוב לרגע את הכותרת הלא קשורה ואת הכתיבה הגרועה (למתעניינים, הנוסח המלא בויקיפדיה).

בואו נדבר על ההגיון הפנימי של הכתבת. בכתבה מוזכרים פוליטיקאים שונים, שלל אחד סיפור משלו - שנידון בבית משפט על ידי שופטים מורמים מעם, וזוכו. כפי שנכתב, הם זוכו מסיבות אוביקטיביות  - האחד לא היה איש ציבור, השני לא היה מודע, לפי מיטב שיקול דעתם של השופטים, למעשיו ולכן הינו זכאי בעבירה, השלישי יצא בכלל אשם ונידון לשנתיים מאסר (שמעון שבס. נכון, בכתבה כתוב שהעבירה "לא הכניסה אף דמות ציבורית בכירה אל בין כותלי בתי הכלא", אבל אמרנו שנעזוב לרגע את העיתונאות הרעה) וכן הלאה. האם העובדה כי החוק הנוכחי לא מכניס אנשים זכאים לכלא הופכת אותו לחוק רע? המסקנה שלי מהכתבה, שיש להחיל את עברת הפרת אמונים גם על עיתונאים, לא רק אנשי ציבור.

יום שלישי, 12 בנובמבר 2013

כמה שווה חמינאי?

הפעם אנדוד למחוזות רחוקים מעט, מקווה שתצטרפו עימי למסע.
הבוקר פורסם ב"ישראל היום" תחקיר שנעשה על ידי רויטרס, הבא לענות על השאלה מה הונו של המנהיג הרוחני של איראן חמינאי (להורדת קובץ לחץ כאן).

עד הערב, לכשהתישבתי לכתוב עליו פוסט, כבר היה תחקיר המשך של רויטרס, גם הפעם בישראל היום (כאן, קובץ להורדה כאן).

לתימצות התחקירים - ישנו תאגיד ממשלתי שזוכה לחקיקה המיטיבה עימו, וככזה הוא גדל למימדים עצומים  -שווה כיום קרוב למאה מיליארד דולר. מכיוון שהמנהיג הרוחני חמינאי הוא בעל סמכויות במדינה, ששולטת בתאגיד, הרי שחמינאי מיליארדר.

לטעמי, זה הגיוני בערך כמו להגיד שכאשר בנק ישראל רוכש מיליארדי דולרים, נתניהו נהיה מיליארדר.

אז נכון שכולנו גדלנו על האמונה שהאיראנים הם דיקטטורים פרימיטיביים, אבל אין לי מושג עד כמה זה נכון, ובכתבה אפילו לא מנסים להראות לי את זה. להפך, נאמר שם בפירוש כי "אין כל הוכחה באשר למעורבותו של חמינאי בחברה". אז על מה מתבססת הכותרת "חמינאי שווה 95 מיליארד דולר"? למה דווקא חמינאי הוא המיליארדר ולא רוחאני? אם כבר הפכנו אותו לכל יכול, למה להסתפק בניכוס נכסי התאגיד לרשותו, ולא נכליל את כלל רכוש העם האיראני?

אני לא הצלחתי למצוא פתרון לשאלה. כנראה שנכשלתי.

יום שבת, 9 בנובמבר 2013

מסתננים או מהגרים?

בשבוע שעבר פרסם משרד הפנם בראשות השר גדעון סער תזכיר חוק להוראת שעה בת שלוש שנים המציעה לרכז מסתננים במשמורת לתקופה של עד שנה, וזאת במטרה להילחם בתופעת המסתננים הבלתי חוקיים (לקריאת התזכיר לחץ כאן). תזכיר זה בהחלט מהווה עניין ציבורי, וככזה הוא פורסם בכל אתרי החדשות, כגון בynet ובערוץ שבע ובגלי צהל. ניתן להתייחס להבדל בינהם, אך אני אתייחס להבדל הבולט בינם ובין הידיעה כפי שהופיעה בעיתון הארץ (קישור, להורדת קובץ לחץ כאן). בעוד שבתזכיר החוק מדובר על מסתננים, מונח בו החזיקו כל שאר אתרי החדשות - בעיתון הארץ בחרו להשתמש במונח "מהגרים". כך גם בחר להבליט בכותרת את עובדת היות ההחזקה במשמורת "כליאה ללא משפט". כמי שקורא את עיתון הארץ זמן רב, אני מודע לכך שהקו אותו הוא מוביל הינו קו של תמיכה במתן מירב הזכויות למסתננים, ולכן לא הופתעתי, מכך שהוא מבליט את העובדה כי ההחזקה במשמורת היא ללא משפט - הכתבה אומנם לא אובייקטיבית, אך היא נכונה.
מאידך - החלפת המונח מסתנן במונח מהגר הינה החלפה הפוגעת בדיוק. המילה מהגר מתייחסת לאדם המעתיק את מקום מגוריו ממדינה למדינה בצורה קבועה, ללא התייחסות דווקאית לחוקיות ההגירה, אם כי לרוב המהגרים הינם מהגרים חוקיים. מנגד, אוכלוסיית היעד של תזכיר החוק הינה אוכלוסייה שבדווקא נמצאת במדינה בצורה בלתי חוקית, ומרביתה, לפחות בהצהרה, אינה נמצאת כאן בצורה קבועה אלא רק עד שכוך הקרבות במדינת האם שלה. בהחלפת המונח השתמש עיתון הארץ במונח יותר מרחיב ופחות מדוייק מזה שבו השתמש תזכיר החוק.
למעשה - אם נדקדק במילותיו של אילן ליאור - גם עולי אתיופיה העולים לארץ על פי חוק השבות, לו יעלו לארץ לאחר שיתקבל החוק, יכלאו במתקן פתוח זה. אין במילותיו כל אינדיקציה כי המדובר על מהגרים ללא אשרה.
זו לא הפעם הראשונה בה הטעייה זו מתרחשת. כך למשל יום לפני פרסום הכתבה הזו על ידי אילן ליאור, פרסם כתבה אחרת תחת הכותרת "בג"ץ: על המדינה להגביר את קצב שחרור המהגרים הכלואים" או בכתבות קודמות שלו כאן וכאן, ויש עוד. אבל הוא לא היחיד - כבר תומר זרחין וטלילה נשר השתמשו במונח זה לפני יותר משנה בכתבתם המשותפת "הצעת חוק של משרד המשפטים: מאסר למהגרים אפריקאים שיעבירו כספים לחו"ל", כתב הארץ לענייני רפואה עידו אפרתי כאן, גילי כהן כאן, ועוד ועוד - ניתן לראות מדיניות ברורה בעיתון הארץ להמנע מהמונח מסתננים, ולהשתמש במקומו במונח הלא מדוייק מהגרים/מהגרי עבודה. תחשבו על זה, זה הרי עיתון לאנשים חושבים.

יום רביעי, 6 בנובמבר 2013

תספורת המתנחלים למדינה

גופים המבקרים את התקשורת נוטים , ובצדק, להתמקד במדורי החדשות  - שם יש חשש מוגבר לערבוב בין העובדות והדעות הפרטיות של הכותב. אולם לעיתים מדורי החדשות חורגים לתוך מדורי הכלכלה, ואתמקד בכתבה שהתפרסמה אתמול בכלכליסט, בכתבה שכותרתה "המתנחלים עושים תספורת של 75% להלוואות שקיבלו מהמדינה" (קישור לכתבה, להורדה לחץ כאן).
כמי שמשתדל להיות מעורה במתרחש במדינה, אני מכיר את המונח תספורת כמונח המתאר מצב בו לווה, בדרך כלל טייקון כזה או אחר, מבצע הסדר חוב בו בעלי החוב מקבלים פחות ממה שהגיע להם מראש. 
בקצרה, נכתב בכתבה כי מתוך 1.2 מיליארד ש"ח שהועברו לחטיבה להתיישבות ("מתנחלים") הוחזרו למדינה רק 200 מליון - ומכאן מובן כי המתנחלים עשו למדינה תספורת.  
בלי להלאות אתכם בפרטים הטכניים - כבר מעיון בכתבה אנו למדים כי אין המדובר על חוב שלא הוחזר - חלק נכבד מהסכום שלא הושב היה מלכתחילה מוגדר כמענק.
חלק נכבד נוסף מתוך הסך הכולל הוא סכום של 630 מליון ש"ח שהיו הלוואות שניתנו לתושבי רצועת עזה, ש"נמחקו לחלוטין בהחלטת הממשלה הקודמת, ממשלת נתניהו השנייה, בפברואר 2012, בהמשך להחלטה קודמת מתקופת ממשלת אולמרט". האמת הקצת יותר מלאה היא שמדובר על הלוואות ומענקים שניתנו לחקלאים לפיתוח חקלאות, פיתוח אותו המדינה החליטה להרוס. לכן הממשלה, עוד טרם ההתנתקות, החליטה שהלוואות אלו לא יוחזרו, עקב ההתנתקות. ממשלת נתניהו היא זו שהחליטה באיחור ניכר, תחת חרבו המנופפת של בג"צ, לממש החלטה ראשונית זו - איחור עליו נאמר על ידי מבקר המדינה "כי הוועדה סבורה שעיכוב ביצוע ההחלטה... הינה אקט לא לגיטימי, שאינו ראוי במדינה מתוקנת, ושפגע למעלה מן הצורך בציבור המפונים." (עמוד 317 בדו"ח, כאן).
מעבר לזאת - בכתבה מצויין גם כי החטיבה להתיישבות אינה בהכרח רק מתנחלים - מאז שנת 2009 שליש מתקציבה מופנה לנגב, ושליש לגליל - כך שלמעשה רוב תקציבה אינו מופנה למתנחלים, במשמעותם הרגילה כתושבים החיים מעבר לקו הירוק.
סכום נוסף של 275 מליון ש"ח הינו הלוואות שטרם הגיע  מועד פרעונם. לפי הכתב, שאול אמסטרדמסקי, חובות אלו לא יוחזרו במלואם. הוא לא נותן כל תימוכין לסברת כרסו זו.
לסיכום ביניים, מצד אחד מסופר בכתבה על 1.2 מיליארד ש"ח, מתוכם 630 מליון למעשה הינם חלק מעלות ההתנתקות - מהלך שקשה להאשים את המתנחלים ביצירתו, עוד 275 מליון שטרם הגיע מועד פרעונם, ועוד 200 מליון ש"ח שהוחזרו. הסך הנותר (95 מליון) מוגדר בכתבה כ"אחר", שלא מוסבר ולא מפורש. ואני מזכיר - גם מתוך הסך הכולל לא ברור כמה בכלל זה הלוואות - שהרי חלקים נכבדים ביותר מהסכומים (גם אלו שניתנו לחקלאי הגוש) היו מענקים. מצד שני התיאור הוא "תספורת של 75% שהמתנחלים עשו למדינה". החישוב לא מובן בשום צורה שהיא. למעשה, היה הגיוני יותר לכתוב כי המדינה עשתה תספורת לחקלאי גוש קטיף, אבל למי אכפת.
נקודה נוספת אליה מתייחסת הכתבה היא תשלום דמי חכירה. מסתבר שבישובים שהוקמו על יד החטיבה להתיישבות ברחבי יהודה ושומרון לא שולמו דמי חכירה, דבר שגרם לנזק שמוערך במאות מליוני שקלים לקופת המדינה. מכיוון שישובים אלו הוקמו על ידי החטיבה להתיישבות הרי ש"ההלוואות שחילקה החטיבה להתיישבות ולא גבתה בחזרה הן לא ההטבה הכספית היחידה שהעניקה החטיבה להתנחלויות ולמתנחלים". מכיוון שבכתבה אנו מופנים לדו"ח מבקר המדינה, הלכתי לקרוא אותו.
מסתבר שהמתנחלים דווקא כן משלמים דמי חכירה, רק צריך לשלוח להם דרישת תשלום, כפי שעושה משרד השיכון בישובים אותם הוא הקים. בישובים שהוקמו על ידי החטיבה להתיישבות האחריות החוזית בעניין זה הינה של המדינה, או ליתר דיוק של "הממונה על על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור יהודה והשומרון" - מה שאנו מכירים בתור המינהל האזרחי. למינהל האזרחי סכסוך תקציבי ארוך שנים למול האוצר לצורך טיפול בדברים כגון אלו, ולכן עד היום הוא טרם מצא את כח האדם המתאים על מנת להחתים את המתיישבים על חוזי חכירה. למרות זאת - בדו"ח המבקר מצויין כי החטיבה להתיישבות הסכימה להסדיר בעצמה את חוזי החכירה, אך הדבר לא יצא אל הפועל מסיבות השמורות עם המנהל האזרחי.
אז תזכירו לי מי נותן את ההטבה, החטיבה להתייישבות או המינהל האזרחי (ראו כאן הדו"ח המלא)

אגב, אתם בוודאי שואלים את עצמכם למה בכתבה מדובר על "המתנחלים", בעוד שלמעשה מדובר רק על החטיבה להתיישבות?

שאלה ממש טובה. אני לא יודע. יכול להיות שיותר כיף להכפיש ציבור מאשר גוף? אולי זה כי ברגע שהכתבה מתייחסת לציבור שלם אין צורך לתת להם זכות תגובה? בכל הכתבה הזו אין כל תגובה של מי מהמוזכרים.

יום שלישי, 5 בנובמבר 2013

מועצת העיתונות בישראל

לאור מה שכתבתי בפוסט הקודם החלטתי לפנות למועצת העיתונות בישראל.
מועצה זו הינה גוף פרטי שניסח תקנון אתי לאנשי התקשורת, תקנון שעיתון הארץ החליט להכפיף את עצמו אליו.
 

למועצה אתר אינטרנט מושקע, תקנון פעולה, ועדות ומליאות ואף בית דין הדן בחריגות לכאורה על תקנון האתיקה.

ישבתי וטרחתי ומילאתי את טופס התלונה היעודי של המועצה, שהרי התקנון לא מאפשר להם לקבל תלונה ללא הסמליל (לוגו) וסדר הסעיפים שלהם, ושלחתי את התלונה. מהר מאוד קיבלתי תגובה מנומקת היטב שלא יוכלו לדון בתלונתי מכיוון שלא ציינתי בפירוש באילו סעיפים בתקנון הכתבה חטאה. שהרי מי הם שידעו מה כתוב בתקנון...

אז פירטתי. לבסוף, נענתי כי המשנה ליועצת המשפטית של המועצה בדק את תלונתי והגיע למסקנה הבאה: "המשנה מצא לאחר קריאת הכתבה כי אין בה את אשר בגינו התלוננת; לעירייה ניתנה אפשרות לתגובה מפורטת, אשר נוצלה עד תום", ותלונתי נגנזה. 

כפי שהסברתי למשנה בערעור שהגשתי, אין בנימוקו כל קשר לתלונתי. בתלונתי המקורית פירטתי שישה סעיפים שונים מתקנון האתיקה עליהם פסחה הכתבה - סעיפים שעניינם הוגנות, אי הטעייה וסיקור הוגן של תהליך משפטי. אף לא אחד מהסעיפים שציינתי בפירוש, כפי שהתבקשתי, התייחס לזכות לתגובה הוגנת. הערעור נידון בפני היועצת המשפטית עצמה, ולהלן תגובתה:
"היועצת מצאה כי הכתבה לא הייתה מטעה, ולא הייתה בה הפרה של הדרישה לפרסום הוגן. מעבר לכך, נאמר בידיעה כי הרוכל לא ירצה את מלוא תקופת המאסר גם אם לא ישלם את חובו".
תלונתי נגנזה סופית.

אותי זה מרתק. הרי ברור לכל קורא כי הכתבה מטעה. אפילו אם ניתפס לדוגמא הקטנה והבודדת אליה התייחסה היועצת המשפטית בתשובתה. המשפט מתוך הכתבה כי "קרוב לוודאי שסבאח, תושב עיסוויה שבמזרח ירושלים, לא ירצה את כל שנות המאסר שנקצבו לו והוא ישוחרר תמורת הסדר תשלום כלשהו" מטעה, שהרי סבאח לא ירצה את כל שנות המאסר שלו גם ללא כל הסדר תשלום כלשהו.
ובכל זאת - שני עורכי דין מחליטים לקבוע כי הכתבה הוגנת. הראשון בטיעון שאינו ממין הטענה, והשנייה תוך הישענות מוטעית במשפט בודד, שאינה סבירה.

עכשיו, הרבה יותר חשוב מכתבה מסויימת המסקרת בצורה מעוותת סיפור מסויים  -מעניינת כאן השאלה  מה הסיפור של מועצת העיתונות בישראל. האופציה הנוחה היא לטעון "שמאלנים מסריחים, תמיד יצדיקו את עיתון הארץ" - אבל בדרך כלל האופציה הנוחה לא נכונה.
אני מציע כי מועצת העיתונות מבינה שאין בידיה באמת אפשרות לסנקציות כואבות כנגד עיתונאים סוררים, ולכן מעדיפה "לזכות" אותם, כדי שלא תיצטרך להיכשל בהענשתם.

הנה לכם עוד פרט קטן שהיה טריגר מבחינתי לפתוח את הבלוג.

יום ראשון, 3 בנובמבר 2013

על משמעות הביטוי "נידון למאסר"

באחד הימים הופתעתי לקרוא בעיתון הארץ (קישור לאתר, או לקובץ להורדה) כי "מוכר בייגלה נידון לעשר שנות מאסר בגין רוכלות ללא רישיון"', ציטוט מזעקת הכותרת.
הכתבה מספרת על מר סבאח, רוכל חביב בעיר העתיקה בירושלים שלאורך שנים רבות לא הסדיר רשיון רוכלות, ולכן קיבל קנסות רבים.
מסתבר שקנס בגין רוכלות ללא רשיון, ממש כמו קנס הניתן על ידי שוטר תנועה, הינו קנס בעל שתי אפשרויות - או לשלם, או לשבת זמן מה בכלא במקום התשלום.

לאחר שנים מספר צבר מר סבאח קנסות בסכום מצטבר של יותר מ-700 אלף ש"ח, הניתנים להמרה ב-3554 ימי מאסר (כמעט 10 שנים), ונשלח לכלא.
מר סבאח טען כי אין באפשרותו לשלם את הסכום המלא, או את הסכום החלקי עליו הסכימה העירייה להתפשר - 80 אלף ש"ח, או אפילו רק 8000 ש"ח, פשרה שהוצעה על ידי בית המשפט. אי לכך,  האדון הנכבד "נידון לעשר שנות מאסר".
אין זו הפעם הראשונה בה מר סבאח נכלא - הוא נכלא כבר בשנת 2003 למשך 11 חודשים "ללא חופשות וללא קיצורים", מאסר שמאוחר יותר, בשנת 2008, נפסק כי היה בלתי חוקי, ומר סבאח פוצה על ידי המדינה במעבר לחצי מליון ש"ח. עד כאן תורף הכתבה כפי ששורטטה על ידי כתב הארץ, ניר חסון.
בסוף השירטוט, מגיע פרק התגובות, ומתגובת העירייה אנו למדים פרט קטן וזניח - "...יש לציין כי בניגוד לנטען כי נגזרו עליו 10 שנות מעצר, החוק אינו מאפשר במקרים מסוג זה מיצוי מלא ימי המעצר שנקבעו ומגביל את התקופה לעד 3 שנים, כך שמראש לא מדובר בעשר שנות מעצר". הבנתם את זה? הוא נידון לעשר שנים, אך יגזרו עליו לכל היותר שלוש שנים. כמה מופלאה השפה העברית בשימוש עיתון הארץ.

מסתבר שלמי שנכשל ועבר עבירה חד פעמית יש חובת תשלום מלאה, לעבריין מועד יש הנחה אוטומטית.

אבל למה זה לא הופיע בגוף הכתבה? האם הכתב לא היה מודע לזה?

בכתבה הארוכה הזו חסרים עוד פרטים מספר, שהופכים את הכתבה מכתבת תחקיר מעמיקה לכתבת תדמית עבור "מוכרי הבייגלה ושאר הרוכלים (ש)הם חלק בלתי נפרד מהנוף של העיר העתיקה בירושלים, (ו)הם סובלים בשנים האחרונות מיחס נוקשה מצד העירייה". הרוכל הטוב והעירייה הרעה. למשל:
  1. מדוע מר סבאח לא ניסה להסדיר את הרישיון שלו? האם מדובר על סירוב עקשני של העירייה, או שמא יש ברקע סירוב עקרוני של מר סבאח להכיר לעירייה כגוף האחראי על הסדרת המסחר בירושלים? אני לא יודע, וניר חסון העדיף שלא לשאול זאת. הניחוש שלי, האופציה השנייה היא היותר נכונה. זאת ועוד, האם באמת לבעל עסק, שלא משלם ארנונה, חשמל, מים, מיסים וקנסות - ושזכה לפני תקופה לא ארוכה בחצי מליון שקל מהמדינה, אין 8000 שקל לתשלום קנס? שוב, האם מדובר על עניין עקרוני, ולא על עניין עירוני?
  2. "כליאת השווא" של מר סבאח, למרות שזיכתה אותו בפיצוי נכבד,  לא הייתה התעמרות לשווא. מר סבאח עסק תקופה ארוכה ברוכלות ללא רשיון, לא שילם קנסות ולכן נידון למאסר. מאסר זה הוגדר כמאסר שווא מכיוון שהודעות מזכירות בית המשפט נשלחו בדואר רגיל, ולא בדואר רשום כפי שראוי (על תחפשו בכתבה. פרט זניח זה לא מופיע שם. בשביל זה תצטרכו לחפש את המסמכים של בית המשפט). זה לא תקין, אבל עדיין לא הופך אותו לטלית שכולה תכלת. 
  3. אגב מאסר - תהיתם למה נשללו ממנו חופשות? זה מה שקורה למי שמעורב בהפרות סדר בכלא, עוד פרט קטן שנשכח בתחקיר. אולי גם עזרו לזה הרשעות קודמות שלו בתקיפת איש ציבור ובאחזקת נשק - כנראה פרט טריוויאלי בעברו של כל רוכל חביב, אין כל צורך לאזכר זאת.
זה מהמעט שמצאתי בתחקיר הקצר שלי ברחבי האינטרנט. ביננו זו כתבה נהדרת - כל מילה בה אמת, אך המצג שהיא מציגה היא שקר. גם בתקופת המאסר הארוכה לכאורה לכאורה, וגם בפן הנורמטיבי בו מוצג מר סבאח.
בפוסט אחר אספר לכם אין "מועצת העיתונות בישראל" מסתכלת על סיפור זה.

מה זה הבלוג הזה בכלל

הנה הגעתם לפוסט הזה (בטח הרבה זמן אחרי שהוא נכתב, כשעוד לא היה לי אף לא עוקב אחד), ואתם שואלים את עצמכם למה בכלל הבלוג הזה קיים.
כפי שאני מקווה שאתם רואים - עניינו של הבלוג בהתקטננות בפרטים הקטנים של כתבות שונות, של ידיעות ושל מאמרים, המופיעים בתקשורת הישראלית.
חלק מהפרטים הקטנים מטעים, חלקם חצאי אמת - וחלקם שקר מוחלט.
אני עצמי, לטוב או לרע, אדם די קטנוני. לכן, בעוד חברי שרואים פרט קטן מסולף עוברים עליו לסדר היום - לי הוא לא נותן לישון בלילה. אבל לא, לא פתחתי את הבלוג בגלל נדודי שינה.
למה התקשורת משפיעה על דעת הקהל יותר משלטי חוצות של מתמודד לראשות הממשלה? כי בשלט יש רק כותרת, סיסמה. בעיתון, בראיון ובתחקיר יש פרטים רבים יותר הנותנים עומק שמאפשר לשכנע את האדם במה שהיוצר מעוניין, ופרטים אלו צריכים להיות מדוייקים. לכן פתחתי את הבלוג.
כפי שתראו במקצת הדוגמאות שאעלה לבלוג מהעבר, אין כיום גוף אפקטיבי שבידו כלים, או רצון, לפעול כנגד אלו המשתמשים בבמה הניתנת להם לסילוף העובדות - לעיתים לעיתים בשוגג, לעיתים בשוגג הקרוב למזיד, ולעיתים במזיד מלא.
אז אם הגעתם לכאן, משמע שלפחות מישהו אחד עוקב אחרי "החשיפות" שלי, ובזה אני תורם את המעט שביכולתי לתקשורת בה אפשר לקרוא את השורות ולא לנסות לקרוא מה נמצא גם בין השורות, מוחבא היטב.