יום ראשון, 18 בדצמבר 2016

הרשות הרביעית מחכה לאיזון

"בימים אלו הם (האנשים) זקוקים לעיתונות. זהו בוודאי שיפור לעומת המצב הקודם, אך עדיין - זה רע, מוטעה ומייאש. מישהו - היתכן והיה זה בורק? (הכוונה לאדמונד בורק, סופר שנפטר בשנת 1797, א.ש) - קרא לעיתונות "הרשות הרביעית". ללא ספק זה היה נכון בזמנו. אך בתקופתנו זוהי הרשות היחידה. היא אכלה את כל שאר הרשויות... אנו נשלטים על ידי העיתונות" (העיתונאי אוסקר ויילד 1891, תרגום חופשי מאנגלית)

בדמוקרטיה קלאסית ישנו עיקרון הרשויות - רשות מחוקקת, מבצעת, ושופטת.

בצד עיקרון זה ישנו את עיקרון הפרדת הרשויות, שבתורו אמור ליצור "מאזן כוחות" שימנע שליטה מוחטלת של אחת הרשויות.

כעת, נדון ברשות הרביעית - התקשורת. כלשלוש הרשויות הראשונות, ויש לבנות בלמים מתאימים גם עבורה.

בהתייחס לרשות התקשורתית - ניתן לדון בשני פנים שונים של איזונים נדרשים:

האיזון הראשון המתבקש הינו ברמה המערכתית - לוודא כי מכלול הסיקור הינו הוגן ותקין.
דוגמא בולטת לאיזון שכזה הינה פרויקט "המדד היציג" של העין השביעית - מדד בו נבדק יצוג המגזר הערבי בכלי התקשורת השונים . זוהי דוגמא יחודית לנסיון איזון המערכת - לוא איזון אייטם בודד. 

האיזון השני המתבקש הינו טיפול מהיר ואיכותי במקרים פרטניים בהם כלי תקשורת כלשהו סוטה מדרך הישר בעבודתו. 

יש ואיזון שכזה יושג במקרי קיצון חמורים בהתערבות של בית המשפט, אך זה אינו מספיק, ואפרט:
תביעה לבית משפט תוגש רק במקרי קיצון, ורק על ידי האדם הנפגע - כאשר לעיתים אין בכוחו של הנפגע לתבוע את זכויותיו. לעיתים כלל לא קיים נפגע מסויים.
דוגמא למקרה בו לא היה נפגע ממשי לכשל העיתונאי, למרות שמדובר על כשל עיתונאי מהמעלה הראשונה הינו המקרה שתיארתי בפוסט "YNET מסתירים עובדות בהתאם לאג'נדה - מקרה גלית נקש". במקרה זה הנפגע היה הציבור שקיבל סיפור מעוות. כשל ספציפי זה יכול גם ויפגע בחברה הישראלית בהשפעתו על החלטות שיפוטיות, אך אין מי שיתבע נזק זה בבית משפט.

זאת ועוד, בית משפט יתערב רק בהפרת הוראה חוקית, לא בהתנהגות שאינה הולמת/אתית - למשל התנהגות כפי שתוארה בפוסט "חוקי התחתונים חושפים את ערוות YNET, או בפוסט "הכתבת של גלובס בלבלה אפילו את העורך!.

לפני שאגש לפיקוח הקיים כיום - לא מיותר יהיה להקדים ולהדגיש את חשיבותה של הרשות הרביעית בדמוקרטיה, ומכך את חשיבות האיזונים כלפיה:
למעשה כל הידע שצבור בידי הציבור בכל הנוגע לשלוש הרשויות האחרות עובר את הסינון של התקשורת, הרשות הרביעית.
הידע הקיים אצל מר וגברת ישראלי מקריית שמונה ומירוחם, כמו גם מקבילו מירושלים ומתל אביב, על תפקוד הכנסת, הממשלה ומערכת המשפט נובע רק מהעיתון ומשאר אמצעי התקשורת שהוא צורך. הידע המגיע אל אותו אדון ישראלי דרך התקשורת יקבע בסופו של דבר מה הוא יכניס לקלפי, מי יהיה בכנסת, מי בממשלה - ובסופו של הליך, גם מי יהיה במערכת המשפט.

ולענייננו: כיום, הגוף העיקרי המתיימר לבדוק תלונות קונקרטיות על אמצעי התקשורת הינה "מועצת העיתונות בישראל" - הגוף המאגד בתוכו מספר (יחסית) רב של אמצעי תקשורת, ושיצר "קוד אתי" לפיו אמורים לפעול העיתונאים החברים בו.

פוסט זה מתמקד בגוף זה, במועצת העיתונות בישראל.

מבנה המועצה יוצר ניגוד עניינים מובנה


דליה דורנת, נשיאת מועצת העיתונות. 
מועצת העיתונות, לפי הכתבות באתר הבית שלה,  ממלאת שני כובעים במקביל.
מחד, היא האמונה על השמירה על תקנון האתיקה והפעלת בית הדין לאתיקה. מאידך, היא מינתה את עצמה כמגינת חופש חעיתונות.

שני כובעים אלו חווים מתח פנימי - אכיפת תקנוני אתיקה מקשה על חופש העיתונות. תמוה בעייני שגוף אחד החליט לאחוז בשני כובעים סותרים בידו, אנסה לראות בפוסט זה האם מצליח להם. בכל מקרה, כבר נקודת הפתיחה הינה בעייתית.

כיום, מועצת העיתונות מורכבת מ60% נציגי התקשורת ו40% נציגי ציבור.

במצב זה, כאשר רוב נציגי המועצה הינם נציגי תקשורת - עיתונאים עורכים ומו"לים - סביר להניח כי "רוח המועצה" תהיה להדגיש פחות את הכובע של השמירה על תקנון האתיקה של המועצה, ויותר את כובע חופש העיתונות.

בעייה זו מתעצמת לנוכח המודל הכלכלי של המועצה - תקציב המועצה בנוי על תשלום דמי חבר של העיתונאים, על טוב ליבם של העיתונאים. למה "טוב ליבם"? למשל, כי אתר החדשות "וואלה", החליט ביום בהיר לשלם רק חצי מדמי החבר.  ויש גופים נוספים שמשלמים בזמנים ובסכומים המוצאים חן בעיניהם.
המועצה לא הפעילה כל אמצעי לחץ לקבלת התשלום המלא, ככל הידוע לי.
היוצא מכאן כי המועצה תלויה בכספי דמי החבר - ואינה מקבלת סבסוד מהציבור - וכידוע, בעל המאה הוא בעל הדעה.


ניתן רק לשער כיצד מצב דברים זה משפיע על עמידתה של המועצה בפני עוולות מקצועיות המשחרות לפיתחה, עוולות שנעשות על ידי משלמי דמי החבר.

אבל לא מדובר רק על המבנה הכלכלי, או על מבנה המועצה. מדובר על השקפת העולם של המועצה.

להבנת השקפת העולם של המועצה אשתמש בציטוט של עו"ד יעל גרוסמן, היועצת המשפטית של המועצה.

היועצת המשפטית למועצה הינה האחראית על קבלת/דחיית תלונות המתקבלות למועצה, כדן יחיד. בדיון במליאת המועצה בתאריך 8.11.2015 אמרה היועצת בהתייחסה לטיפול בתלונות:
"אנחנו קבוצת קולגות, שבוחנים עבודה של קולגה...".
האם זוהי הגישה המצופה מגוף האמצון על אכיפת תקקנון אתיקה? יושב אזרח מן השורה וטורח וכותב תלונה למועצה, מן הראוי שהיא תיבדק על ידי רשות אובייקטיבית, שאינה קולגה של המלין, אך גם לא של הנילון. איש מחברי המועצה לא ראה לנכון לחדד ליועצת את תפקידה.

שוו בנפשכם, האם תלונה על שוטר יכולה שתוגש לקולגה שלו?


המדובר על חוסר הבנה בסיסי למקומו של הליך הבדיקה של התלונה. חוסר הבנה בסיסי זה, יחד עם מבנה היסוד של המועצה מוביל למסקנה בלתי נמנעת שהיא לא תוכל להיות כשירה לשמש כגוף מפקח.

הפעילות הכלכלית של המועצה
בקשתי לקבלת עותק תקציבי המועצה 2015 ו-2016 לא נענתה (כמו גם שאר השאלות שהפניתי למועצה), אך מהפרוטוקולים המפורסמים באתר ניתן לדלות מידע מסויים.
בישיבת הנשיאות מהתאריך 2.11.2014 אנו למדים כי כ80% מהתקציב המוצע לשנת 2015 מוקצה למשכורות, השאר להוצאות מנהלתיות קשיחות. אין אפילו שקל אחד לפעילות, וכדברי חיים שיבי, חבר מליאת המועצה: "ברור שהמועצה הזאת מגישה תקציב של אין פעולה ושיתוק".

זה המקום לציין כי היו רק 2 מקבלי משכורות - המזכ"ל דאז אריק בכר ומזכירה. כל שאר הפעילות הנעשית במועצה - אנשי מליאה, אנשי נשיאות, הטיפול בתלונות על ידי היועצת המשפטית - הכל נעשה בהתנדבות מלאה.
התנדבות כשלעצמה היא מבורכת, אך ברור כי מדובר על פגיעה אנושה ביעילות המועצה. עובד מתנדב מחוייב הרבה פחות לעבודתו ההתנדבותית. זה נכון גם ברמה של עצימות העבודה, וגם ברמה של לוחות הזמנים של העבודה.

מצבה הכספי של המועצה כה רעוע שהיא מנסה, ומצליחה, "לשנורר" אכסניות עבור ישיבותיה מגופי תקשורת, וכמובן שבעולם הזה אין מתנות חינם, זו פגיעה נוספת בעצמאות המועצה.
בעבר, עלו הצעות להכנסת נציגים של משרדיממשלה למועצה תוך קבלת דמי חבר יחסיים ממשרד המשפטים. הצעות אלו לא התקדמו עקב חשש לניגוד עניינים שיווצר כאשר נציג הציבור - קרי, הממשלה - תעביר כספים למועצת העיתונות. האם בקבלת דמי חבר ושנורר כללי ממערכות התקשורת אינו יוצר ניגוד עניינים?


למועצה אין ארגז כלי עבודה לטיפול בתלונות
אם נחזור רגע לתחילת הפוסט - לרשויות השונות יש ארגז כלים בו הן משתמשות לאיזון שאר הרשויות. הרשות השופטת יכולה לבטל חוקים. הכנסת יכולה להפיל ממשלה, או סתם להעביר חוקים שיקשו עליה את החיים. הממשלה יכולה בתורה להעביר החלטות ממשלה אופרטיביות, לביצוע.
למועצת העיתונות יש בית דין לאתיקה, אך לפסקי הדין שלו יש ערך הצהרתי בלבד.

אומנם, תקנון האתיקה קובע, למשל, כי "עיתונאי שהורשע בפסק דין סופי בעבירה שבית הדין לאתיקה קבע שיש בה קלון למקצוע העיתונאות, יהיה רשאי בית הדין לחייב את העיתון להפסיק את העסקתו של העיתונאי", אך מי יחייב את העיתון לציית לפסק דין זה? הלו אפילו את דמי החבר הבסיסיים המועצה אינה מצליחה לגבות מהעיתון. למועצה אין כל סמכות חוקית לעיצום כזה או אחר.

פסקי הדין של המועצה אינם ברי אכיפה, ולמעשה אינם שווים את הנייר עליו הם כתובים.

על מנת שלא להוציא פסקי דין שאינם ברי אכיפה, המועצה מתקשה להוציא פסקי דין "חייב" למערכות התקשורת, ומבצעת לוליינות משפטית על מנת לדחות תלונות.
דוגמא לכך כתבתי כבר בשנת 2013 בפוסט "מועצת העיתונות בישראל". תלונתי דאז נדחתה בתחילה מקטנוניות פורמאלית, מכיוון שלא ציינתי את מספרי הסעיפים בתקנון עליהם לכאורה עבר גוף התקשורת (עיתון הארץ, בדוגמא המדוברת). לאחר השלמת המספרים על ידי נדחתה תלונתי תוך הישענות על משפט בודד מתוך הכתבה המדוברת והתעלמות מכל היתר. אתם מוזמנים לשוב ולקרוא את הפוסטים, ואת הכתבה, ולהחליט בעצמכם האם הדחייה של תלונתי סבירה.

טיפול המועצה בתלונות כראי למצבה
כאמור, מבנה המועצה מוביל אותה לאי טיפול בתלונות, וממילא גם אין לה כלים לטיפול בתלונות. בפיסקה זו אתאר שתי דוגמאות הממחישות עד כמה המצב גרוע.

דוגמא 1: תלונתו של אלעד מן, עמותת "בהצלחה":

עמותת "בהצלחה" הגישה תלונה למועצה בגין הפרת סעיף 15 לתקנון, וזה לשון הסעיף:
15. א. לא יעמידו עצמם עיתון ועיתונאי במצב בו קיים חשש לניגוד ענינים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר. ב. מו"ל של עיתון ובעליו יפרסמו בעיתון אחת לשנה גילוי נאות של האינטרסים העיסקיים והכלכליים המהותיים שיש להם בתחום התקשורת ומחוצה לו. ג. היה לעיתון אינטרס מהותי – כלכלי או אחר, בתחום התקשורת או מחוצה לו – בנושא של פרסום מסויים, יפרסם בצמוד לאותו פרסום גילוי נאות של האינטרס שלו.ד. שמותיהם של המו"ל, הבעלים והעורך של העיתון יופיעו בכל גליון שלו.
מסתבר, שכל המו"לים בחרו שלא לפרסם אחת לשנה גילוי נאות כנדרש. בנוסף, הם בחרו גם שלא לפרסם גילוי נאות ליד כתבות בהם יש להם אינטרסים מהותיים. בכך עברו ברגל גסה לפחות על סימנים ב ו-ג בסעיף 15, בתקנון האתיקה לו הם לכאורה מחוייבים.

התלונה הגיעה למועצה, ולאחר שנבדקה בצורה ראשונית הועברה למו"לים לקבלת תגובה. מלבד ערוץ 10, כולם התעלמו מדרישת המועצה לקבלת תגובה.

סעיף 3 לנוהל הטיפול בתלונות:
"לאחר 10 ימי עבודה (מיום העברת התלונה לנילון. א.ש) תועבר התלונה, ביחד עם תגובת כלי התקשורת או, אם לא הועברה במועד, ללא התגובה, להחלטת היועץ המשפטי של מועצת העיתונות או מי שהוסמך על-ידו. היועץ המשפטי או מי שהוסמך על-ידו יחליט בתוך 21 ימי עבודה אם יש מקום לדון בתלונה בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות או לגנוז את התלונה".

כאמור, התלונה הוגשה בשנת 2014. נכון לימים האחרונים של שנת 2016, התלונה עדיין לא הוכרעה. הוקמו ועדות, היו דיונים במליאת המועצה, עוד דיונים בנשיאות המועצה. הכרעה בתלונה לא הייתה.
ודוק: דיונים במליאה ובנשיאות אינם הליך קיים בנוהל הטיפול בתלונה. המועצה הכריעה "לגלגל" את התלונה, פשוט כי אין לה דרך להכשיר את השרץ מחד, ואין לה דרך לאכוף את התקנון מאידך.

דוגמא 2: תלונתי האחרונה שלי.
בתאריך 29.8.2016 הגשתי תלונה למועצת העיתונות שעניינה סיקור פרשת גלית נקש על ידי YNET, סיקור עליו כבר הרחבתי בפוסט נפרד.
המדובר בתלונה פשוטה, הנתמכת עובדתית בידי פסק דין שצירפתי לתלונה.
שלא כמו בתלונתו של אלעד מן מהדוגמא הקודמת, הפעם הנילון אינו טייקון-מו"ל-גדול-מפחיד. בסך הכל כתב לענייני רווחה של YNET. על פי נוהל הטיפול בתלונות תוך יומיים המועצה מקבלת החלטה בדבר גורל התלונה - דחייה על הסף או העברה לנילון.
יומיים אלו התפרסו במקרה זה על פני חודשיים וחצי, שכללו ארבע תזכורות מצידי. בתאריך 15.11.2016 קיבלתי מייל מהמועצה כי תלונתי נבחנה, והוחלט לבקש את תגובת הנילון, תגובת YNET.
הללויה, יש התקדמות.
מאז עד כה (מעל לחודש) טרם שמעתי על תגובתם הנילון, תגובת YNET.
אין בדבר תימה. אם יומיים נהפכים ל-78 יום, הרי שעשרה ימים אמורים להיהפך ל-390 יום. זה, כמובן בתרחיש האופטימי בו YNET יועילו בטובם להגיב. אני מזכיר כי בדוגמא הקודמת כל אמצעי התקשורת (למעט ערוץ 10) התעלמו כליל מהפנייה של המועצה.
מיותר לציין כי לא התקבלה כל החלטה בדבר גורל התלונה שלי.

אבל מה לי כי אלין? הרי כל הטיפול בתלונתי נעשה בהתנדבות, עלי לומר תודה על כך שבכלל מטפלים בתלונתי, גם אם באיחור ניכר.

הדוגמאות הינן רק דוגמאות - אך גם הסטטיסטיקה מראה כי המועצה מסרבת להגיע להכרעות. בכתבתו "רוב התלונות נגנזות, העין השיעית 12.10.2015) מציג פרסיקו נתונים לגבי גורלן של תלונות - מאז שנת 2011 כ-90% מהתלונות נדחות על הסף. עוד הוא מציג נתונים לגבי ירידה עקבית ומתמשכת במספר התלונות המוגשות, וזאת כתוצאה מדחיית התלונות על הסף.

אני ממליץ לקרוא את כתבתו של אורן פרסיקו באתר העין השביעית (מועצת העיתונות גונזת תלונות במקום לדון בהן בבתי-הדין שלה. לא תמיד הנימוקים ברורים), כבר לפני שנה הוא כתב שם כי מועצת העיתונות מפחדת להכריע בתלונות.


האם יש סיכוי להבריא את מועצת העיתונות ולהופכו לגוף שידע לפקח על התקשורת בארץ?

לדעתי, לטובת הרשות הרביעית יש להקים גוף אכיפה מקצועי שיקבל תקציבים וסמכויות -לא עוד אגד מתנדבים חסר סמכויות התלוי בטוב ליבם של מפוקחיו.

מועצת העיתונות בחרה שלא לענות לרשימת שאלות מפורטות שהעברתי אליה. בנוסף, החליטה המועצה שלא לשלוח תגובה לפוסט, שהועבר עליה טרם פרסומו. חבל.


יום חמישי, 8 בדצמבר 2016

הכתבת של גלובס בלבלה אפילו את העורך!


בכתבתה "(עוד) עמלה קטנה ומרגיזה בחסות המפקחת על הבנקים" מספרת לנו מיכל רז חיימוביץ על פנייתו של לקוח בנק הפועלים המתלונן על עמלה ששילם כשמשך כסף בכספומט של בנק לאומי.


המדובר על עמלה הנגבית מכל כספומט שאינו צמוד לסניף בנק כלשהו - בין אם מדובר על כספומט של חברה פרטית, של בנק מסחרי כלשהו או אף מכספומט של הבנק בו מתנהל חשבונו של המושך. כל עוד הכספומט אינו צמוד לסניף בנק - יש עמלה (העלויות משתנות בין הסוגים השונים).

כפי שמתואר בתגובת בנק ישראל המובאת בכתבה, לעמלה הזאת יש הגיון כלכלי הנובע מעלויות גבוהות יותר לכספומט שאינו צמוד לבנק - ולכן, בעצם, כל הסיפור לא מעניין.

אז איך הופכים את הסיפור למעניין, אך מבלי שהכתבת תאמר דבר שאינו אמת? פשוט מאוד.
1. לאורך הכתבה הכתבת אינה מציינת שהמשיכה נעשתה מבנקט שאינו צמוד לסניף בנק.
2. הכתבת מדגישה את העובדה שהבנקט היה של בנק לאומי, בעוד הלקוח הינו לקוח של בנק הפועלים. זו עובדה לא רלוונטית, שהרי גם לו היה מושך כסף מבנקט מרוחק של בנק הפועלים היה משלם עמלת משיכה מכספומט מרוחק - אך היא נותנת את התחושה שהמדובר על עמלה "טכנית", ללא הגיון כלכלי.
3. היא כותבת בפירוש כי "...האם מדובר בעוד שיטה של הבנק להתעשר על גב הלקוחות בטענות שונות ומשונות... אין לזה שום הצדקה כלכלית ובזיון שבכלל מאשרים עמלה כזו". זהו משפט שאינו אמת. זו לא טענה שונה ומשונה, ויש לזה הגיון כלכלי. לכן, משפט זה מצוטט מפי הלקוח, והכתבת לא "חותמת" עליו. במקום שהכתבת תתקן את הפונה אליה, היא מביאה את דבריו כלשונם ובכך נמנעת מלכתוב דברי שקר בשמה שלה מחד, אך מעבירה לקורא את המסר המוטעה, ו"בונה סיפור", מאידך.

כפי שניתן לראות בתמונה המצורפת - הראשון שנפל ברשתה היה העורך, שהיה עליו לנסח כותרת משנה - בה נכתב כי המשיכה בוצעה מסניף. בנוסף, טעה העורך והבין כי המדובר על עמלת "משיכה מסניף מרוחק" - זוהי טעות. אין עמלה על משיכה מסניף מרוחק, רק על משיכה מבנקט המרוחק מסניף. עמלה זו נקראת "משיכת מזומן ממכשיר מרוחק"

תכל'ס, צודק העורך. קשה להבין את זה אחרת - למרות שעובדתית לא נטען בפירוש כי המשיכה בוצעה מסניף. מפלאי הלוליינות העיתונאית.