יום ראשון, 29 בינואר 2017

אז למה סודה משווקת בארץ בבקבוק של 250 מ"ל?


(הארץ, קישור)

כמי שמחבב כתבות איזוטריות - קראתי את הכתבה עד הסוף (אפילו אין צורך לשלם על הקריאה!), ולכשהגעתי לשורה האחרונה הבנתי שבעצם הכתבה היא, איך נאמר... אני לא ממש מבין מה היא רוצה. להלן כמה אפשרויות להבין אותה:

  1. עורך העיתון, לפי בחירתו בכותרת, הבין כך: סודה נמכרת בארץ בנפח של 250 מ"ל - וזו מידה יחודית לעומת ה330 מ"ל הרגיל של שאר סוגי המשקים. ועל כך, להבנתו, תוהה הכתבה. מקריאת הכתבה עצמה לא ראיתי כי זאת כוונת הכתבת - מה גם שמשתמע מהכתבה כי בקבוק 250 מ"ל הינו באמת הנפח הנפוץ בעולם (גם אם לאו דווקא היחיד), כך שלא זה מה שהפריע לכתבת. זו דוגמא נוספת לכתבה המפילה בפח אפילו את העורך, אזכיר שסיקרתי מקרה כזה כבר בעבר, פה)
  2. חלק מהטוקבקיסטים, שמחד זיהו שנמכרים פה בקבוקי 1.5 ליטר, אך מאידך רצו להצטרף למקהלת הקוטריות הכה ישראלית הסבירו כי הכתב מתייחס ל"בקבוקים אישיים", ובקטגורייה זו יש רק בקבוקים בנפח 250 מ"ל. גם הבנה זו "אינה תופסת מים" במבחן המציאות - מכיוון שבארץ יש סודה גם בנפחים  330 ו-500 מ"ל - כפי שמצויין בסוף הכתבה, בתגובתה של יפאורה.

אם נסכם את הכתבה - "קולה, תה קר ומיץ אשכוליות אפשר למצוא בשלל גדלים", כאשר ככל הידוע לי לכל סוג יש לרוב עד 3 נפחים שונים - פחית 330 מ"ל, בקבוק חצי ליטר ובקבוק 1.5 ליטר.

לעומת זאת, "סודה משווקת בבקבוק אחיד של 250 מ"ל" - כאשר לזה מצטרף הבקבוק של 1.5 הליטר ואריזות ה330 מ"ל וחצי הליטר של יפאורה, כמו גם של יבואנים מחו"ל המשווקים מרכולתם בארץ - כלומר, לפחות 4 גדלים שונים. כך שלמעשה, יש יותר מגוון דווקא בסודה.

ניסיתי לדקדק בלשון המאמר וכמדומני שהצלחתי להבין את שניסתה לכתוב ליודעי ח"ן: הפרט המבדיל בין האריזות שאינן 250 מ"ל בארץ ובחו"ל הינו סוג מיכל האצירה. בעוד שבחו"ל ניתן לרכוש בקבוקים גדולים מזכוכית, בארץ כל הבקבוקים שמעל 250 מ"ל עשויים מפחיות או בקבוקי פלסטיק. רמז להבנה זו ניתן לקרוא במשפט "...מ–1986 מתיר התקן שיווק במכל זכוכית גם בגדלים של 330 מ"ל ולמעלה מזה".

הבנה זו מסבירה את ההסבר הטכני המפורט על הסיבות ההיסטוריות שהובילו לשיווק הראשוני בזכוכית - אך העיקר חסר מן הספר (בעצם, העיקר חסר מן הכתבה) - מה יתרון לו לזכוכית על הפלסטיק?

אבל היי, הקלקתי על הכתבה, אז העיתון הצליח!


יום רביעי, 18 בינואר 2017

אותו האייטם, הכותרת הפוכה

לפני מספר ימים פירסם משרד התקשורת הודעה לציבור בדבר מספר שינויים שנעשו בתנאי הרישיון של מפעילות חברות הסלולר, ניתן לקרוא אותה כאן.
המדובר בשינויים מתחום הקשר בין בחברה ללקוח  -שינויים צרכניים. להלן צילום של שני ביקורםי שונים - האחד באתר מעריב און-ליין (קישור), השני מכלכליסט (קישור). הייתם מזהים שמדובר על אותו האייטם?


אז האם השינויים טובים או רעים לצרכן? תלוי איזה אתר חדשות הוא צורך.

לפי מעריב און ליין מדובר על שינויים שלטובת הצרכן.

בכלכליסט הכותרת מבליטה את החדשות הרעות לצרכן. בכותרת המשנה אומנם מתייחסים לכך שיש שינויים לטובת הצרכן - אך לא מובאת שם דוגמא ברורה. האם מישהו מצליח להבין את המשפט "...חיוב החברות בפרטי העסקה את התשלומים החד פעמיים"? גם מי שטורח וקורא יותר מהכותרת עצמה, לא מצליח להבין מה פה לטובת הצרכן.

ההבדל ניכר גם בכתבות עצמן - בעוד שבמעריב און ליין יש פירוט של הנקודות שלטובת הצרכן, כפי שפורטו בהודעה לתקשורת - הרי שבכלכליסט מציינים מתוך ההודעה רק את צמצום שעות פעילות המוקדים. אבל הם מצרפים כל מיני שינויים אחרים שלרעת הצרכן - שכלל לא צויינו בהודעה לתקשורת.
מישהו שם ביצע עבודת שטח רצינית על מנת למצוא שינויים בהם "משרד התקשורת בשירות חברת הסלולר".

דווקא YNET (קישור) פירסם ידיעה מפורטת והוגנת על האייטם. הוגנות האייטם לא מתבטאת רק בחוסר המגמתיות, אלא גם בפירוט הנרחב והקישור לסד זמנים לכניסת השינויים לתוקף. 

יום שני, 2 בינואר 2017

קצת על העתק-הדבק בדה-מרקר

אחד הכללים הראשונים שלמדתי בבית הספר היסודי במהלך לימודי החשבון, היה שלאחר פתרון תרגיל יש לבדוק האם התשובה נופלת במתחם המצופה, במתחם הסביר. 

למשל: אם פיתרון השאלה הינו שהמכונית נוסעת במהירות הקול, או שהמטוס טס במהירות חצי קמ"ש, כנראה שמשהו לא ממש נכון בפיתרון. יש לחפש את השגיאה.

את הבדיקה הזאת הפעלתי על הגרף שפורסם היום בדה מרקר, במסגרת סיקור דו"ח של חברת הייעוץ האסטרטגי הגרמנית רולנד ברגר, שהוגש באחרונה למינהלת לתחליפי דלקים במשרד ראש הממשלה (קישור).